הצגת השאלה בהרחבה
הגמרא בנדרים לח. אומרת: "אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו וכולן במשה". אלו הם תנאי הנבואה כפי שהגדירו אותם חז"ל וביארו אותם בדרכים שונות, אם כפשט הדברים, ואם על דרך המשנה באבות: איזהו עשיר? השמח בחלקו...".
מכל מקום אין השראת שכינה ללא התנאים הנ"ל,וגם עם כל המעלות הללו- ללא רצון ה' לא תחול הנבואה על האדם.
ומכאן עולה הקושיה המתבקשת שאותה מקשים רבים מהראשונים: איך זכו ישראל למדרגת הנבואה במתן תורה , כמו שעולה מפשט הפסוקים, המדרשים והגמרות?
נביא גמרא אחת איתה מתמודדים חלק מהראשונים באופן ישיר ודרכה הם מתרצים את השאלה:
מכות כד. –"אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום".כלומר שלפחות את שתי הדברות הראשונות שמענו באופן ישיר , בגילוי אלוקי שלכאורה כמוהו כנבואת משה בכל התורה כולה.
שיטות הראשונים
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם, בתחלת פרקי הנבואה שבמורה הנבוכים העוסקים בהגדרת עניינה של הנבואה ומדרגותיה השונות ,לא מתפשר לרגע על החוקיות והסדר שצריך האדם לשמור כדי לזכות לנבואה. אין נבואה ללא הכנה, כי נבואה היא לא נס אלא יכולת אנושית עליונה התלויה ברצון ה'.
ישראל במתן תורה לא נתנבאו כי לא היו מוכנים לכך, אלא היו עדים למעמד עליון, קולות וברקים,ענן וערפל-ובשיאם קול גדול שלא יסף, קול מיוחד שנחקק בנשמתם והתפרש לאחר מכן על ידי משה רבנו כעשרת הדברות,או אם נסביר כגמרא במכות כשתי הדברות הראשונות בלבד.
"מפי הגבורה שמענום"-את יסודות האמונה :אמונה במציאות ה', ובאחדותו העליונה זכינו לקבל באופן מאוד עוצמתי,בצורה שבה אותם עיקרי אמונה שמבוררים על ידי מופתים שכליים(ובכך הם נחשבים לרמב"ם כמהותיים יותר משאר הדברות) נחקקים בנשמתנו לדורות והופכים לחיות בקרבנו, ולא כידיעה שכלית בעלמא.
הישג רוחני נוסף לו זכינו במעמד הר סיני אותו מדגיש הרמב"ם בהלכות יסודי התורה. במתן תורה נתבססה בקרבנו האמונה המוחלטת בנבואת משה שהיא בעצם מעל כל הנבואות, ומכח אמונה זו נולדה בקרבנו ודאות נצחית בתורה ובאלוקיותה "וגם בך יאמינו לעולם". מבאר הרמב"ם שבעצם נבואה זה שם משותף, מכיוון שנבואת משה איננה מתנהגת לפי חוקי הנבואה , לפי ארבעת ההבדלים אותם הוא מונה, איננו יכולים להשיג אותה והיא בעצם תופעה חד פעמית שירדה לעולם כדי לתת תורה לישראל. מה שמקנה לחכמי התורה עדיפות ברורה על הנביאים האחרים, שמתנבאים לפי חוקי הנבואה ואינם יכולים לחדש מצוות או הוראות נצחיות.
שיטת הרמב"ן
בפירושו על התורה מבאר הרמב"ן שישראל נתנבאו בשתי הדברות הראשונות כנביאים לכל דבר, כפשט הגמרא במכות ,ואת שאר הדברות שמעו בקול אחד שפורש על ידי משה, כהסבר הרמב"ם.
הרמב"ן לא מסביר איך זה קרה בניגוד לחוקי הנבואה האומרים שללא הכנה מוסרית ושכלית מתאימה אין נבואה והשראת שכינה על האדם.
הסבר לדבריו ניתן למצוא בדברי הר"ן שנראה שהולך בשיטתו שהרי בדרשותיו הוא חולק על הסבר הרמב"ם בגמרא במכות וטוען שישראל כן התנבאו בשתי הדברות הראשונות, כרמב"ן.
מסביר הר"ן שדברי ר' יוחנן בנדרים אינם מוחלטים אלא מגדירים את המציאות הרגילה של נביא בישראל,אבל כשיש צורך ועל פי תנאים מסוימים אפשרית הנבואה גם לבלתי מוכנים אליה:
א. מה מוגדר כצורך?
לדוגמא- בלעם מתנבא ללא הכנה ואפילו עם הכנה הפוכה כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם שלו היו מתנבאים מצבם היה שונה.
מה הצורך במתן תורה?
- האמונה המוחלטת בשתי המצוות הראשונות,וכלשון הרמב"ן: שיהיו כולם נביאים באמונת ה' ובאיסור עבודה זרה .. לפי שהם העיקר לכל התורה והמצוות"
- אמונה שלמה בנבואת משה רבנו, שהיא עליונה ומוחלטת ביחס לכל הנביאים שיבואו אחריו.
(בעצם מבחינת התועלות שבמ"ת יש דמיון בין הרמב"ן לרמב"ם אלא שהדרך שונה מבחינת מה בדיוק שמעו קול או דיבור ,וכן בהגדרת שתי הדברות הראשונות)
ב. איך? מהם התנאים לנבואה במצבים החריגים?
1. קרבה למוכן לנבואה :
לדוגמא :משה ושבעים הזקנים, משה ויהושע, אליהו ואלישע. כל אלו מצבים בהם יש התעלות לנבואה או עלייה במדרגת הנבואה שלא לפי המצב שבו נמצא האדם,אלא מכח הנביא שבקרבתו.
2. הימצאות במקום שיש בו השראת שכינה:משכן, מקדש.
לדוגמא:התנבאותו של שמואל במשכן שילה לפני שידע מהי נבואה.
לסיכום שיטה זו: עם ישראל אמנם זכה לנבואה ממש בשתי הדברות הראשונות , אבל אין כאן מחלוקת מהותית על הרמב"ם. כלומר, הגמרא בנדרים שמגדירה שיש תנאים לנבואה נשארת בתוקפה , אלא שיש יוצאים מן הכלל שגם הם מסודרים תחת חוקיות-מתי ואיך.
בסופו של דבר יוצא שהנבואה היא השגה עליונה והיא מדרגת יחידי הסגולה בעם ישראל, או שזוכים אליה גם הבלתי מוכנים כשיש סיבה המצדיקה זאת כמו במתן תורה-לבסס את האמונה ביסודי התורה ונבואת משה לדורות.
שיטת הכוזרי
"ושמע העם דיבור צח בעשרת הדברים,הם אמות התורה ושרשיה".
אין מפורש מזה, במתן תורה התעלה העם כולו לנבואה ממש שהרי כל מטרת המעמד ההוא היתה "להסיר הספק הזה מלבותם" שעם כל אמונתם במשה רבנו מכח יציאת מצרים עדיין הסתפקו בעצם עניין הנבואה "איך ידבר אלקים עם האדם".
אמנם, גם לכוזרי יש חילוק במדרגות הנבואה בין משה לשאר העם ובזכות זה גם נחקקה בלבם האמונה בנבואת משה אליהם בכל מצוות התורה- אבל עניין הנבואה שהוא בעצם גילוי של העניין האלוקי במציאות לפי הכוזרי התגלה אצלם ללא סייגים: לא מצד ההכנה שמופיעה כתנאי בגמרא בנדרים ,ולא מצד חילוק ברמת החשיבות בתוך הדברות שמופיעה בגמרא במכות. הנבואה מופיעה מצד סגולתם של ישראל-עניינם המיוחד שהוא העניין האלוקי השורה בתוכם ומנהיגם.
גם האברבנאל בפירושו על המו"נ ,אחרי שמבאר את שיטת הרמב"ם,חולק עליו ואומר:"ואין להיפלא מהיותם בלתי מוכנים.. שאין הנבואה דבר טבעי תצטרך אל הכנות קודמות בהכרח אבל היא מכלל הנפלאות הנתלות ברצון האלוקי".כלומר, לדבריו לא צריך לחפש חוקיות בנבואה בהכרח- גם לא למצבים המיוחדים שבהם חלה הנבואה על מי שאיננו מוכן. ההדרגות והכנות הם חשובות-אך אסור לטעות ולחשוב שהנבואה ,כתכונתו המהותית של עם ישראל, תלויה בהכנות אלו.
הרב קוק ב"מדבר שור" מבאר בהרחבה שיטה זו של הכוזרי והאברבנאל.
מסביר הרב ,על פי דברי חז"ל במדרש, שבעליית משה אל ה' ובירידת משה על הר סיני יש יציאה מטבע הנבואה לשני כיוונים:
א. התעלות לנבואה שלא דרך החושים. כלומר, טבע הנבואה הוא שהחושים עצמם קולטים את דבר ה' בצורות שונות, דרך הכח המדמה. ואילו נבואת משה היא פגישה ישירה,נשמתית עם הדיבור והתוכן האלוקי.מה שמאפשר השגות עליונות בתורה,כי הרי לפי המעלה הרוחנית כך גודל ההשגה וההבנה האנושיים.
ב. ירידה לנבא גם את מי שלא מוכן בהכנות הרגילות. כלומר, טבע הנבואה לחול על מי שהכין את עצמו בהכנות המתאימות,וכאן עם ישראל כולו זוכה לנבואה ללא אותן הכנות.
מדוע שינה הקב"ה לרגע אחד את כל חוקי הנבואה? אומר הרב:" וטעם הדבר היה כי תכלית התורה היא שיגיעו ישראל לסוף לאותה המעלה שזכה לה משה רבינו ע"ה. א"כ היה צריך להכין הענינים הגדולים לתכלית זו העליונה שתהיה בסוף הימים, ע"כ הוכרח שיעלה למקום העליון ששם תהי' תכלית התורה(ומשה עלה). והיה צריך ג"כ לקבע אופן שיהיו אותן הענינים הנשגבים שמעותדים לבא לע"ל, מתקשרים באלה המעשים והלימודים שנעשה כעת בהיותינו בשפל המצב עדנה, ע"כ השפיל השי"ת הענינים האלהיים להכין אותם להתקשר בדברים שהם למטה מהם ויתפעלו על ידם(וירד ה').
מעמד הר סיני נועד לוודא בקרבנו את הידיעה שהתורה עם כל רוממותה , כפי שהושגה בנבואה עליונה על ידי משה רבנו,נתנה לנו עם כל חסרונותינו ובכוחנו להתרומם אליה ולזכות להבין את כל עומקיה וצפונותיה. במתן תורה נפגשנו עם התכונה האמיתית שלנו-הקשר החי עם ריבונו של עולם תורתו שהיא בעצם תכונת הנבואה. ומכאן נדע שכל אותם חוקים הכרחיים להשגת הנבואה אינם מוחלטים לגמרי אלא שכך נצרך להיות כרגע. כלומר, להיפך מהשיטות הקודמות שמתקשות עם היציאה מהסדר הרגיל-מסביר הרב שזו גופא היתה המטרה: "כדי שיתאמת להם עניין הנבואה גם מה שהוא נגד החק הטבעי בנבואה".
על ידי היציאה מהחוקיות הרגילה הפנמנו שאותה חוקיות אינה באה להגביל ולצמצם את עניין הנבואה ולהגדיר אותה,כי אין להגדיר דבר ששייך למהות המציאות בחוקים אלו או אחרים, ובכך לייחס לקב"ה איזה הכרח, כאילו אין לו ברירה אלא להתנהג לפי החוקים שהוא קבע.
סיכום
נחלקו הראשונים מה שמעו ישראל במתן תורה:
רמב"ם- קול גדול שהתפרש על ידי משה לעשרת הדברות או לשתי דברות בלבד על פי חז"ל בגמרא.
רמב"ן- שתי דברות ראשונות בנבואה,ואת השאר בקול שהתפרש על ידי משה.
כוזרי- עשרת הדברות בנבואה.
אפשר לומר ,על פי מה שהבאנו לעיל, ששורש מחלוקתם קשור לשאלה מה עניינה של הנבואה בישראל?
לרמב"ם וכן לרמב"ן- הנבואה היא הישג רוחני עליון שיחידי סגולה מתעלים אליו ובכך מזכים את שאר העם- המוכנים ואף הבלתי מוכנים כדרכם של החסידים לזכות את כל חלקי האומה. לפי הרמב"ם בדרך של לימוד והשפעה שכלית,ולפי הרמב"ן והר"ן גם בהאצלת נבואה באופן זמני.
לשיטתםהנבואה היא עיקר ששייך לסוגיית תורה מן השמיים כמו שמסביר ספר העיקרים שעניין הנבואה הוא חיזוק התורה על ידי גילוי אלוקי עליון,שהרי התורה היא זו שמשלימה את האדם והאנושות כולה,ולכן הנבואה היא משמשת כאמצעי לתורה שהיא התכלית.
במתן תורה זכינו להפנים לנצח את יסודות האמונה למען נוכל להשתלם על ידם ולהעמיק עוד ועוד בתורה ובמצוותיה. העובדה שלא שמענו את כל עשרת הדברות לא באה להמעיט ח"ו בערכו של מעמד הר סיני לדורות אלא להגדיר לאן הוא מכוון אותנו. בזכות הפגישה הנשמתית שלנו עם ריבונו של עולם נחקקה בקרבנו האמונה בו ובתורתו, מה שמעמיד אותנו על הרגליים על במת ההיסטוריה כעם ה' , עם הנצח שדבק בתורת ה' בכל המצבים והניסיונות.
לעומתם סוברים הכוזרי וההולכים בדרכו שהנבואה היא מהותם ועניינם העצמי של ישראל. באופן זמני היא מתגלה אצל היחידים המכשירים עצמם אליה אבל אין טבעי מכך שכל ישראל כאיש אחד בלב אחד יזכו להתנבא ולשמוע את עשרת הדברות.
לכוזרי, כמו שמברר זאת הרב ובעקבותיו הרצי"ה יש לנבואה ערך עצמי- מה שהיינו שם זה מצד שאנחנו באמת. מעבר לתפקיד ההיסטורי שיש למעמד הר סיני , ומעבר לתפקיד הנבואה כמגנה על התורה, יש כאן גילוי עצמי של תכונת העם הזה. והתכונה הזו מתגלה בתחילת היווצרותו של העם הזה "והיא הראיה אין צריך עמה לא ראיה ולא מופת".
מכוח מעמד הר סיני אנחנו הולכים כל הדורות ומגלים את תכונתנו העצמית,את מה שהתגלה כבר בפועל.
נפקא מינה לעתיד לבוא
על פי דברינו אפשר להבין את מחלוקת המפרשים בפירוש הפסוק ביואל:
וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ: (יואל ,ג,א)
על איזו מציאות מדבר הנביא?
רד"ק: ובשפיכות הרוח אמר על כל בשר אבל בנבואה לא אמר כל אלא ונבאו בניכם ובנותיכם, ואמר זקניכם בחוריכם לא כלם והוא ע"ד שכתב החכם הגדול הרב ר' משה בן מימון ז"ל כי לא תבא לאדם הנבואה ואפילו עם התלמדות אלא אם כן קדם לו טבע בעת היצירה..
כלומר,גם לעתיד לבוא לא ישתנו החוקים הנבואיים,ואין זה גורע לדעת הרד"ק מגודל מעלת אותו עתיד. שפיכת הרוח היא ההתעלות השכלית והרוחנית והיא עיקר המבוקש לשיטתו שהיא שיטת הרמב"ם לעיל.
מלבי"ם: "ואז ישפוך רוחו על כל בשר בשפע רב ועצום ..."
אמנם יהיה הבדל בין האנשים הכנתם (בניכם ובנותיכם, זקניכם, בחוריכם), אבל שפיכת הרוח תהיה על כל בשר ומשמע שהיא השפעת הנבואה שמעבר להכנת המקבלים אלא לפי הסגולה שבתוכם, המעלה הפנימית שנחקקה בקרבנו במעמד הר סיני,ומתגלה בנו לעתיד לבוא.