הקדמה

בפרשתינו  מתואר חטא המאיסה בארץ ישראל על ידי המרגלים, דבר שהביא בעקבותיו לגזרה כליה על הדור ההוא. וכדבר ה'  ספר במדבר פרק יד (לד) בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי:(לה) אֲנִי יְדֹוָד דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתו

תקופה זו היתה עצובה לכל העם וגרמה לכך שהנבואה המיוחדת של ה' עם משה גם כן הושהתה ובמשך 38 שנה לא היה הדיבור האלוקי נדבר ביחוד עם משה. דבר זה הסתיים בשנה האחרונה בט"ו באב שצויין לדורות כיום שמחה לישראל, על שכלו בו מתי מדבר, חזרה השמחה לישראל וחזרה הנבואה אל משה. השמחה ביום ט"ו באב הוזכר במשנה:

מסכת תענית פרק ד (ראה שטיינזלץ)

(ח) אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים,

 ומבררת הגמרא כמה סיבות לשמחה ביום ט"ו באב. אחת הסיבות קשורה לפרשתנו:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכא/א

רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה, שנאמר 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם' וסמיך ליה 'וידבר ה' אלי לאמר'- אלי היה הדיבור.

כלומר  כל העדה שהיו שותפים לחטא המרגלים מתו משך שנות ההליכה במדבר , ומותם פסק בט"ו באב דבר שעורר שמחה גדולה. ביתר פירוט מובאים הדברים במדרש:

מדרש רבה איכה הקדמה פסקה לג

א"ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר 'צאו לחפור'

והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן

לשחרית היה מוציא כרוז ואומר 'קומו והפרישו המתים מן החיים'

והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט

חסרו שש מאות אלף

ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים

אמרו דומה שטעינו בחשבון

וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר

כיון דאיתמלא סיהרא אמרו 'דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו'

וחזרו ועשאוהו יום טוב

וגרמו עונותיהם ונעשה אבל בעולם הזה בחורבן הבית פעמים

ביאור הדברים, שהעצבות ששרתה על עם ישראל משך 38 השנים, עצבות של הרבה בתי אבלים שנוספו כל ט באב, דבר זה גרם שלא תשרה נבואה על משה  משום שהשמחה היא אחד מתנאי הנבואה. כך אומר התלמוד שנביא לא יכול לזכות להשראת הנבואה אלא מתוך שמחה.

התוספות [בבא בתרא דף קכא/א] שואל כמה שאלות על המדרש ומבאר שאכן היו בישראל מעל 15000  איש שמלאו להם 60  לחייהם בשנה ה40, והם היו עצובים ודואגים אלא שבטלה הגזרה וזכו להיכנס לארץ. ובגלל עצבותם לא חזרה נבאה למשה עד טו באב. ולמרות שכתוב בפסוק:

במדבר פרק כו (סה) כִּי אָמַר יְדֹוָד לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:

היינו על אלו שמלאו להם 60 קודם שבטלה הגזרה, אך אכן אחר כך בטלה הגזרה ומעל 15000 איש זכו להיכנס לארץ.

גישה נוספת בשיטת המדרש איכה רבה, אומר הגרי"ז הלוי על במדבר יד, כג. כדי ליישב את שאלות התוספות, הוא מבאר [על פי מדרש במדבר רבה טז, כג] שהגזירה היתה גם על  אלו מעל גיל 13 שהיו בעצה של המרגלים. ואלו  חפרו בשנה האחרונה וציפו לעונשם, אך ה' ביטל את העונש לגביהם. אך מעל גיל 20 אכן דברי פסוק כפשוטם שלא נותרו כלל אלא יהושע וכלב.

ומבאר שיום ט"ו באב אינו רק יום שבו נודע למפרע שבטלה הגזרה, אלא ביום זה גופא בטלה הגזרה בשמים. [והוסיף אביאל שאולי כיון שנכנסו לקבר הרי זה יסורין ומירוק של "יזכור יום המיתה" ולכן אז בטלה כי מעל גיל 20 נגזרה בכל מצב אך על הצעירים העונש מצד השתתפותם ולכן התשובה מועילה] ואולי הנכונות של עם ישראל לסבול עד תום את העונש הוא גופא סיבת הביטול  של הגזרה.

מה הרעיון של חפירת שוחה ושכיבה ושינה בה?

האדם כאילו קובר את עצמו. גם חפירת השוחה היא חפירת הקבר. היא מודעות ממשית שאני הולך למות. ואני בעצמי מכין את הקבר. גם שינה היא אחד משישים במיתה.

עצם זה שהצליחו לישון זו השלמה גמורה עם דין שמים וכך אצל ביאור הרב קוק זצ"ל על עקדת יצחק, שבגלל שאברהם היה שלם לגמרי עם ציווי ה' לכן הוא ישן וקם השכם אחר שינת לילה. יש כאן מודעות ותשובה ובושה שבעצם את המוות הזה אנו גרמנו אנו חפרנו במו ידינו את המוות הזה לכלל ישראל בכך שדברנו רעה על הארץ ובכך שהרבינו בכיה וצער והמסנו איש את לבב אחיו.

דוקא חמשה עשר אלף. חמשה עשר זהו שם י"ה היינו השם שמקשר את בני הזוג. הזיווג העליון שקיים בין ה' לישראל נעשה כאן בארץ. ה' מוריד את הגשם ומפרה אותנו. וכן המקדש חרב. והשימותי את מקדשכם .. ושברתי את גאון עוזכם. הכרובים היו ביטוי של זיווג בין השכינה וישראל. כאשר אנו חוטאים הרי המקדש חרב כי הוא המבטא את השראת השכינה  את הקשר.

הקשר הנבואי עם ה' הוא תכונה ישראלית. זהו דבר נפלא שזכינו לו בעת שהיינו ראויים לכך. שיבת הנבואה אל משה הייתה אירוע משמח ביותר לעם כולו. לעומתה העצבות היא מידה רעה ובלשון החסידות היא 'אבי אבות הטומאה' והיא ביטוי לריחוק מהבורא (כפי הטומאה) ולחוסר אמונה (ח"ו) בה'.

יהי רצון שנזכה לספר בשבחה של ארץ חיינו ומכוחה לקבל הרבה כוחות של שחיים ושמחה. אמן.