עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים וְאִי אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה. וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. (אבות פרק שלישי משנה א')
פשט המשנה מכוון את האדם להסתכל על חייו "בכל הכיוונים" עבר הווה ועתיד:
· עבר: "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ"
· הווה: "וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ"
· עתיד: "וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן"
המשנה מנחה את האדם לבחון את חייו, את אפסיותם כביכול, ובהתאם לכך לשפר את דרכו המוסרית. השימוש במילה "מאין" הוא מעניין. בפשטות "מאין" היא מילת שאלה שמשמעותה היא "מאיפה". אבל ידוע לפנינו שבחירת המילים בכתבי הקודש מתבצעת בקפידה. כמו כן, המילה "איפה" כבר מופיעה בתנ"ך:
אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ; הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה. (איוב ל"ח, ד')
לכן עולה השאלה מדוע השתמש התנא דווקא במילה "מאין" כאשר באותה מידה יכול היה להשתמש במילה "מאיפה"?
אם נתבונן בתנ"ך נראה שהמילה "אין" מופיעה במספר מקומות נוספים:
וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה (איוב כ"ח, י"ב)
וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תָּבוֹא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה (איוב כ"ח, כ')
וְהָיָה כָל-רֹאַיִךְ, יִדּוֹד מִמֵּךְ, וְאָמַר שָׁדְּדָה נִינְוֵה, מִי יָנוּד לָהּ; מֵאַיִן אֲבַקֵּשׁ מְנַחֲמִים, לָךְ (נחום ג', ז')
שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי (תהילים קכ"א, א')
כאשר נסתכל על המקור האחרון אולי נוכל להבין טוב יותר את המשמעות של המילה "מאין":
מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה
לכאורה יש כאן שאלה: מאיפה תגיע לי עזרה? ואז מגיעה התשובה: העזרה תגיע מה'. אבל אפשר לקרוא את הפסוק כקביעה: עֶזְרִי יָבֹא מֵאַיִן. ומה זה "אין"? "אין" זהו האינסוף מה שמעבר ל"יש" מה שאין לנו תפיסה בו כלל כי החושים שלנו מוגבלים למה ש"יש". וכך כתב רבי מנחם עזריה מפאנו בספרו "עשרה מאמרות":
כי הפלא העליון נקרא אין כנודע וכן כתיב והחכמה מאין תמצא (מאמר חקור דין - חלק ד פרק יז)
כלומר, כאשר אנו פונים לה' בבקשת עזרה אנו למעשה פונים אל האינסוף אל אותה מציאות שאין לנו בה תפיסה מוחשית אבל היא היא המציאות האמיתית יותר. היא המציאות הפלאית שאפשרה את הבריאה של "יש מאין". והיא המציאות של ההוויה הישראלית הניסית. התפילה והתחנונים מחברים אותנו אל אותו כוח אינסופי שבשבילנו הוא אין אבל למעשה הוא היש האמיתי. וכך גם אפשרות החיבור והתפילה אל הקב"ה היא ניסית כמו הבריאה של "יש מאין".
באותו אופן אפשר לקרוא את כל שאר הפסוקים:
וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא = וְהַחָכְמָה תִּמָּצֵא מֵאַיִן
מֵאַיִן אֲבַקֵּשׁ מְנַחֲמִים = אֲבַקֵּשׁ מְנַחֲמִים מֵאַיִן
ואז בתנועת מעגל אנו חוזרים אל המשנה שלנו, ממנה התחלנו, וקוראים אותה שוב:
דַּע מֵאַיִן בָּאתָ = דַּע שֶבָּאתָ מֵאַיִן
במקום הגישה הפסימית כפי שנראתה לנו בתחילה בקריאה שטחית, גישה המדגישה את אפסיותנו כי באנו מטיפה סרוחה ואנו הולכים אל מקום עפר, רימה ותולעה. המשפט מקבל משמעות חדשה והפוכה לגמרי. כלומר, דע שבאת מכוח אינסופי אליו אתה יכול להתחבר בתפילה שלך כאשר הנשמה זועקת: מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.